הצעת החוק להגבלת מימון זר לעמותות בישראל: מיסוי כבד והגבלת גישה לבתי משפט

במאי 2025 החלה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בהצעת חוק מעוררת מחלוקת שמטרתה לצמצם את השפעתן של ממשלות זרות על החברה האזרחית בישראל. יוזם החוק הוא ח"כ אריאל קלנר (ליכוד), בגיבוי יו"ר הוועדה ח"כ שמחה רוטמן (ציונות דתית).

הצעת החוק קובעת כי עמותות בישראל שאינן נתמכות ישירות על ידי המדינה, אך מקבלות תרומות מגופים מדיניים זרים (כגון ממשלות מדינות באירופה), יחויבו במס של 80% על כל תרומה. כלומר, מתוך תרומה של 100,000 דולר – רק 20,000 יישארו בידי הארגון. החריג היחיד הוא תרומות שיזכו לאישור מיוחד של שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת.

בנוסף, החוק ימנע מארגונים אלה מעמד משפטי בעתירות לבתי משפט בישראל, ובפרט לבג"ץ, אשר דן לא אחת בעתירות עקרוניות אשר נוגעות בשאלות חוקתיות, או בענייני זכויות אדם. המשמעות: ארגונים שמרבית תקציבם מגיע מתרומות של ממשלות זרות לא יוכלו לעתור נגד פעולות שלטוניות.

הצעת החוק מגיעה בתקופה רגישה פוליטית בישראל, זאת טרם הסתיימה המלחמה בעזה, כאשר לא הוחזרו כל החטופים, כל זאת על רקע גלי מחאה נרחבים נגד הרפורמה המשפטית, שהחלו עוד לפני פרוץ המלחמה ב- 07/10/2023. 

בלב הדיון עומדת שאלה עקרונית: כיצד אמורה מדינה דמוקרטית לאזן בין הגנה על ריבונותה לבין שמירה על חירויות אזרח?

תומכי הצעת החוק סבורים שמדובר במהלך חיוני להגנה על הריבונות הלאומית, במיוחד בעתות חירום או מלחמה. לטענתם, ממשלות זרות משתמשות בעמותות בישראל כדי לקדם אג'נדות פוליטיות, להשפיע על דעת הקהל ולהתערב במדיניות הביטחונית של ישראל. למעשה, הן אינן שחקניות ניטרליות, אלא גופים פוליטיים מובהקים, לכן יש להתייחס אל עמותות אלו כנציגות של מדינות זרות.

תומכי החוק מציינים כי עמותות הנתמכות על ידי מדינות זרות הגישו מאות עתירות בשנים האחרונות, לרוב בנושאים שנויים במחלוקת כמו פעולות צה"ל בשטחים, הגנה על מורשעים בעבירות ביטחוניות, או התנגדות למדיניות ממשלתית. לפי נתונים שהוצגו לוועדה, הוגשו כ-1,000 עתירות כאלה – בממוצע אחת כל שלושה ימים.

לטענתם, כמות העתירות אשר ממומנות מבחוץ כה גבוהה, עד כדי כך שמדובר בעומס על מערכת המשפט, שאיבה של משאבים ממערכת הביטחון, ופגיעה ביכולתה של ישראל לקבל החלטות ריבוניות בזמני משבר.

בעיני תומכי החוק, אין מדובר בסתימת פיות אלא בהגנה על הדמוקרטיה. הם מבקשים לשרטט גבול ברור בין פעילות אזרחית אותנטית לבין השפעה פוליטית זרה, ובכך לחזק את הריבונות הישראלית.

המתנגדים להצעת החוק רואים בה צעד מסוכן שמערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ופוגע בליבת החברה האזרחית. לטענתם, החוק מכוון במפורש נגד עמותות שפועלות לקידום זכויות אדם, שוויון, שקיפות שלטונית וצדק חברתי, תחומים שבהם המימון המקומי לרוב מצומצם, ולכן הן נשענות על תמיכה מחו"ל.

מבחינת המתנגדים, הבעיה האמיתית איננה המימון הזר, אלא הגבלת חופש הביטוי. אותם ארגונים ממלאים תפקיד מרכזי בדמוקרטיה: הם חושפים כשלים, מגנים על זכויות קבוצות מיעוט, ומסייעים משפטית במקום שבו המדינה אינה פועלת.

החוק אמנם אינו אוסר על קיומם של הארגונים, אך בפועל עלול לשתק את יכולת הפעולה שלהם. יש המזהירים כי מדובר במהלך נוסף בשורת צעדים שמטרתם לצמצם את מרחב ההתנגדות הפוליטית, במקביל לפגיעה במערכת המשפט, תקשורת ציבורית, וזכות המחאה.

כמו כן, החוק מגביל מימון רק ממדינות זרות, אך לא ממקורות פרטיים מחו"ל – מה שעלול לאפשר לאילי הון מחו"ל להמשיך לממן ארגונים המזוהים עם הממשלה. מצב זה יוצר חשש לאכיפה סלקטיבית ולאפליה פוליטית.

לסיכום, מבקרי החוק טוענים כי הוא יחליש את החברה האזרחית, יפגע בפיקוח המשפטי על הרשויות, ויפגע בשיח הציבורי הפתוח – שהוא יסוד חיוני לכל דמוקרטיה.

במדינות שונות קיימות גישות מגוונות למימון זר של עמותות. חלק מהמדינות, כמו רוסיה והונגריה, הטילו מגבלות קשות, כולל סימון עמותות ממומנות מחו"ל כ"סוכנים זרים". מהלכים אלה זכו לביקורת חריפה מצד גופים בינלאומיים, בטענה כי הם מדכאים את חופש הפעולה של החברה האזרחית.

לעומת זאת, מדינות מערביות רבות – כמו ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי – דווקא תומכות בעמותות ויוזמות אזרחיות גם במדינות אחרות, לרבות בישראל. סיוע כזה נתפס ככלי לקידום זכויות אדם ודמוקרטיה, ולא כהתערבות פוליטית.

בסופו של דבר, הכל שאלה של נקודת מבט: יש הרואים במימון הזר ביטוי לסולידריות בינלאומית; אחרים רואים בכך כלי להשפעה על מדיניות פנים. הצעת החוק הישראלית משתלבת בדיון עולמי רחב יותר – על גבולות ההשפעה הזרה במדינות דמוקרטיות.

הצעת החוק עברה בקריאה ראשונית בוועדה, וכעת נכנסת למסלול החקיקה הרגיל – הכולל שלוש קריאות בכנסת ודיונים נוספים בוועדות. במקביל, צפויה ההצעה לעמוד לבחינה משפטית מעמיקה, בעיקר בנוגע לחופש העיסוק, חופש ההתאגדות וזכות הגישה לערכאות.

הציבור צפוי להיות מעורב, והוויכוח הציבורי רק יחריף. רבים רואים בהצעה תקדים מסוכן אשר עלול להוביל לצמצום הדרגתי של עצמאות החברה האזרחית ושל איזונים שלטוניים.

בשורה התחתונה, מדובר בעימות בין שני ערכים מרכזיים: שמירה על ריבונות המדינה מחד, ושמירה על חירויות האזרח מאידך. ההכרעה בשאלות אלה תעצב את פניה של הדמוקרטיה הישראלית בשנים הקרובות – ובעיקר את השאלה: מי זכאי להשפיע עליה, ובאילו תנאים?